פמיניזם הגל הראשון החל בתחילת המאה ה-19, קבוצות נשים התאגדו תחת הקריאה לשוויון זכויות לנשים.
קריאה זו, אשר באה בעיקר מהמעמד הבורגני של הנשים הלבנות, סבבה בעיקר סביב אפשרויות התעסוקה לנשים,
זכויות משפטיות וחוקיות, ואפשרויות החינוך לנשים. בזכות התעוררות זו, אשר לימים קיבלה את השם "הגל הראשון"
של הפמיניזם, השתנו סדרי עולם: נושאים שנחשבו עד אז ל"אישיים" כמו אמהות, יחסי מין ומערכות יחסים זוגיות, הפכו לנושאים פוליטיים.
את ההד הציבורי הגדול ביותר עשה המאבק הנשי למען מתן זכות הצבעה, אשר גיבורותיו היו הסופרג'יסטיות (suffrage=זכות הצבעה). כדי להבין את גודל ההישג של הגל הראשון בכל מה שקשור להצבעה של הנשים צריך לזכור היטב את ההקשר ההיסטורי-חברתי שבתוכו הן פעלו: בסביבה שבה היו הנשים נטולות זכויות כמעט בכל תחום, נסב עיקר המאבק על ההכרה החברתית במעמדן של הנשים.
זכות ההצבעה היוותה בשביל הנשים אישור להרחבת זהותן אל מעבר לזהות שהיתה להן בתוך המשפחה והמאבק עליה סימל את ניתוץ החומה שתחמה את המרחב הציבורי והפוליטי ושהגדירה אותו כשייך לגברים בלבד.
בתחילת המאבק הפמיניסטי היו בכל מדינה לא יותר מכמה מאות נשים בלבד שדיברו והפיצו את הרעיונות הפמיניסטיים.
בסוף הגל הראשון הפך המיעוט הלא מאורגן הזה לתנועות פמיניסטיות מאורגנות, המוניות, מוכרות ויעילות.
פמיניזם הגל הראשון החל לדעוך עם קבלת זכות הבחירה (בארה"ב ובאירופה במקביל), ב-1920, 50 שנה לאחר תחילת המאבק ועם תחילתה של מלה"ע הראשונה. הפעם הבאה שתהיה התעוררות נשית היא בשנות ה-60 על רקע סיום מלה"ע השנייה והניסיון להשיב את הנשים, אשר בזמן המלחמה איישו את שוק העבודה, בחזרה למרחב הדומסטי – משפחתי, בחזרה למטבח.
בשנות ה-50 כשנשים עדין דרשו שיווין זכויות בעבודה, נשים חלוצות כמו מרי ווטהאוס ומריאן צ'ייס החלו לפתח ולהביא לעולם סוג חדש של תרפיה. אותן נשים גילו את הכוח של הריקוד והמחול והפכו אותו לכלי פסיכותרפויטי. כחלק מכוחן העולה של הנשים החלו הנשים ליישם את הידע האינטואיטיבי שלהן לגבי טיפול בתנועה ולהפוך אותו לדספלינה מוכרת ושימושית עד ימינו.
