פמיניזם – הגל השני

פמיניזם הגל השני ביקש לסמן ולהדגיש את ההמשכיות של הרעיונות, המאבקים והפעילות של הגל הראשון.

היה זה כאילו אמרו נשות הגל הנשי אוקי היה הגל הראשון, פעילותו נפסקה למשך כמה עשרות שנים,

אבל הנה אנחנו שוב מרימות את נס המרד. רצינו שוויון זכויות, קיבלנו רק שוויון בזכות ההצבעה,

ומעכשיו נמשיך ונילחם למען שוויון בחינוך ובעבודה ובמשפחה.

הגל השני השיג את הגישה לכוח העבודה, את שיווין ההזדמנויות לנשים ואת סיום האפליה המינית החוקית.

עד תחילתו של פמיניזם הגל השני לא יכול היה מושג כמו "הטרדה מינית" להיתפס כבעיה משום שסוג היחסים, שהוא מייצג נתפס כחלק מדרכו של עולם. אם מישהו הטריד אותך יכולת לחשוב שזה לא נעים,

יכולת להרגיש נורא, אבל בעיקר היית אמורה להבין שזהו חלק בלתי נפרד ממערכת יחסי הכוח שבין גברים לנשים.

מערכות יחסי הכוח האלה התקיימו בכל תחומי החיים: במקומות העבודה, בבתי הספר, ברחובות, בבית ובכלל.

נושא ההטרדה המינית עבר טיפול בארצות הברית אשר הגיע עד לבית המשפט העליון ב- 1974 וחולל מהפכה לא קטנה בעולם כולו.

כך החלה להתפתח הגדרה של מהי הטרדה המינית  והוצאתה אל מחוץ לנורמה.

עוד מונח חשוב שנטבע באותה תקופה היינו "תקרת הזכוכית".

מונח פמיניסטי שבא לתאר את המחסום הבלתי נראה שקיים ועומד בפני נשים בדרכן להגשמה: לעמדות מפתח,

לעמדות של כוח, השפעה, ניהול וכסף. תקרת הזכוכית הזאת, שעוצרת נשים בהתקדמותן,

מורגשת ביתר שאת בשנות ה- 90. על אף ההצלחה הרעיונית של המאבקים הפמיניסטיים למען שוויון בהזדמנויות עבודה,

נותר אלמנט נעלם אשר הכתיב את המציאות בפועל – מיעוטן של נשים בעמדות בכירות.

נראה שלא חשוב כמה הנשים משתדלות להשתוות לגברים ולהתחרות איתם הן לא מצליחות.

מי שכן מצליחה משלמת מחיר שבו היא מוותרת על הנשיות שלה כדוגמת גולדה מאיר ומרגרט ת'אצר

שנאמר עליהם שהן היו יותר קשוחות מגברים.

***

בצעירותי תמיד ניסיתי להוכיח שאני שווה לגברים, שאני יכולה להיות בדיוק כמוהם. 

טיפסתי על העץ הכי גבוה, התלהבתי שאמרו לי שאני נוהגת כמו גבר. ממש התעקשתי להיות מפקדת כיתה בצבא, 

היה לי חשוב שידעו שאני לא עדינה ושברירית – גם אני יכולה לירות ברובה ולזרוק רימונים. 

היום זה נראה לי מטורף שכל כך התרגשתי לצאת הביתה עם נשק.

עם השנים ככל שהעמקתי בחקירה גיליתי לתדהמתי שבתור אישה הפניתי עורף לישות הנשית 

שאני ואימצתי לעצמי תכונות גבריות.  הכרזתי על עצמי פמיניסטית שלוחמת למען הנשים, 

בלי לדעת שבהכרזה זו וויתרתי למעשה על היותי אישה ועם השנים שכחתי מה זה אומר להיות אישה באמת.

המאבק הפמיניסטי שבו לנשים נמאס מהיחס המשפיל כלפיהם והחלו לדרוש זכויות שוות לגבר,

היה תהליך התפתחותי חשוב שאפשר לנו הנשים להתנהל בעולם המנוהל על ידי גברים בצורה קצת יותר "נוחה" או "שפויה". 

מאבק שעוד ממשיך ולא נראה שיסתיים לעולם כל זמן שהנשים תלויות בהסכמתו של הגבר אם לתת לנשים להשתתף 

במשחקם הפרטי של כוח, שליטה ותחרות.  אבל האם זאת הדרך שלנו כנשים?  

האם אנחנו באמת רוצות להשתלב בתוך העולם הנוכחי כפי שהוא נראה כיום?