בפרק הראשון אפשר לראות שמבחינה היסטורית האישה עדיין מחוברת להוויה הנשית – מחוברת לטבע לאדמה לטקסים למסתורין ולרוחניות. לעומת זאת בפרק השני העוסק במהפכה הפמיניסטית אפשר לראות שהנשים החלו מתרחקות מטבען האמיתי.
הן החליפו את החיבור שלהן אל המסתורי בדעתנות ואימצו לחיקן את האדרת האינטלקט תוך שהן מנסות בכוח להתאים את עצמן לעולם קפיטליסטי תחרותי, נהנתני מלא תשוקות ודימויים.
הפמיניזם הפך אותנו לסוג של לוחמות כנגד כוחו של הגבר לעצב אותנו ולמעשה עיצב את האישה מבלי דעת בהתאם לתרבות שהגבר יצר. נשים זכריות לחלוטין. ונראה שכנשים קצת עייפנו מהצורך להעמיד פנים שאנחנו חזקות.
אז מי אנחנו? האם כנשים אנחנו יכולות להביא משהו חדש שלא קשור למלחמת רעיונות עם הגבר?
דבר בולט נוסף היא העובדה שהמהפכה הפמיניסטית לא כוללת בתוכה שום התייחסות לרוחניות נשית,
היא מאוד אינטלקטואלית לא מעיזה להזכיר את היותנו ישויות רוחניות.
יש הפרדה מוחלטת בין מורות רוחניות שמגלמות נשיות עמוקה לבין העולם הפמיניסטי והשיח האקדמי.
כל הדיון מתנהל בתוך עולם "חילוני" מדעי טכנולוגי ותקשורתי שלא מוצא לנכון לדבר על הכוח המסתורי
שבאישה על היכולות האינטואיטיביות שלה על היכולת הבלתי מותנית שלה לאהוב. ועל הקשר הישיר שיש לאישה עם אלוהים.
מריאן ויליאמסון, מרצה ומנחה קבוצות דיון בארה"ב על פי העקרונות של הקורס בניסים טוענת בספרה "ערכה של אישה"
שהצעד הראשון שעל הנשים לעשות הוא למצוא את ביתן הרוחני.
"המהות האמיתית אינה ניכרת בפניהן של מרבית הנשים.
מהותן האמיתית אינה ניכרת בתסרוקותיהן, אינה ניכרת בבגדיהן או בתכשיטיהן.
היופי הוא אור פנימי, קרינה רוחנית הקיימת בכל הנשים, אך רובן מסתירות אותה ומכחישות, מחוסר מודעות, את קיומה".
אם להשתמש שוב בדוגמא של מדונה, בהקשר הפוסט פמיניזם, אז ניתן לראות את התהליך שהיא עברה בשנות ה- 90,
היא לא דופקת חשבון לאף אחד, לא מפחדת מהמיניות שלה, לא אכפת לה לרקוד עם חזייה בכנסייה בשירה "כמו תפילה"
ולעשות מופע בחדר המיטות שלה. אך בשנים האחרונות נראה היה שמשהו חסר לה.
היא התחילה לחפש משמעות, תוכן, הסבר ותמיכה. במקרה שלה היא פנתה ללימודי קבלה.
גם אני התחלתי את דרכי כפמיניסטית דעתנית, שאפתנית ותחרותית.
שנאתי להיות במטבח ורציתי להיות אשת קרירה מצליחה.
אחר כך הפכתי לפוסט פמיניסטית שמאמינה שכול אחת אינדיווידואלית ויכולה לעשות את הבחירות שלה.
ויחד עם זאת ראיתי שיש בחירות שאני מותנית להם ואני לא באמת חופשייה מהם.
כמו למשל הרצון להתחתן ולהביא ילדים, ולכן התחלתי לחפש איך להיות חופשייה באמת ללא תלות באמונות חברתיות תרבותיות.
יצאתי למסע חיפוש שבתוכו התחלתי לשאול שאלות שקודם התכחשתי לקיומם.
מהי משמעות החיים? מי אני? בשביל מה אני כאן? השאלות החלו להישאל באינטנסיביות הולכת וגוברת.
פניתי ללמודי פסיכולוגיה, טיפול בתנועה, ספרים ומורים שיתנו לי תשובות, השתמשתי בטכניקות המוכרות בעולם הרוחני כיום כגון מדיטציה, התבוננות פנימית על מחשבות, רגשות, תחושות.
גיליתי שתורות הארה הקלאסיות מדברות על הליכה, מעבר לגוף ולזהות מינית.
וזה השלב שהפסקתי לתקשר עם המושגים של פמיניזם ונשיות ושכנעתי את עצמי שאני לא אישה.
רק בשנים האחרונות, נפגשו בתוכי לראשונה המסע הרוחני ועצם היותי אישה.
גיליתי שהרוחניות שקיימת כיום היא רוחניות גברית ועדיין חסרה בתוך העולם הרוחני הבנה שיש דבר כזה רוחניות נשית.
אפילו מורות רוחניות, סביר להניח שלא יכירו בקיומה של רוחניות נשית והסיבה לכך היא שהן נעדרות את הידע בדבר
הקיום של נשיות או גבריות כמבנה אנרגטי הרבה לפני התגלמות בגוף.
מבנה זה הוא סוג של גשר בין הריק המוחלט לקיומנו הגשמי והוא נוצר על מנת להיות סוג של צינור
שדרכו האנרגיה האלוהית זורמת אל פני האדמה – ולכן מצב של הארה אשר מתכחש למבנה המיני יהיה תמיד חסר.
כך שנראה שאם כנשים אנחנו רוצות טרנספורמציה אמיתית אנחנו חייבות לחקור את הנשיות מנקודת מבטה של ההארה ושחרור,
להיות משוחררות, פירושו של דבר להיות חופשיות מהיצמדות לאנשים או חפצים, ממחשבות, רגשות או תחושות.
כי בכול מקום שיש היצמדות יש גם פחד מפני אובדן . ולכן, רק ממקום חסר היצמדות נוכל למצוא את אושרנו האמיתי.
